ניתן לאתר את הרעיון של הכלוב-כמו גוף מכונית משנת 1944, והתפתח מהאנלוגיה של גוף מכונית לכלוב ציפורים. עם התקדמותם של חומרי ייצור חדשים, מאז שנות ה-70, נעשה שימוש נרחב בפלדה חזקה-, פלדה אולטרה-גבוהה- וחומרים מרוכבים מתקדמים בייצור של כלובים-כמו מרכבי רכב, ומשפרים משמעותית את חוזקם ועמידותם בפני פגיעות. העיצוב מחלק את כל גוף המכונית לשני אזורים: אזור קמט פגיעה כדי לספוג כוח פגיעה במהלך התנגשות ו"אזור תא נוסעים בעל חוזק גבוה" כדי להבטיח את הישרדות הנוסעים, ובכך לשפר את הפונקציות הנחוצות בכל אזור. בהתבסס על תפיסת הכלוב-כמו גוף המכונית, המבנה מנצל את אזורי קימוטי הפגיעה מלפנים ומאחור כדי לספוג אנרגיית פגיעות ולהפחית את העיוות בתא הנוסעים, בעוד שאזור תא הנוסעים בעל החוזק הגבוה- מתמקד בשיפור קשיחות מבנית ופיזור האנרגיה המועברת מאזורי קימוט הפגיעה, כדי לשמור על אזור הקירור של המרכב, מה שמאפשר את תא ההרכבה שלמה. עיצוב גוף הבטיחות GOA (Global Outstanding Assessment) מבוסס בעיקרו על הרעיון של גוף סופג פגיעה- ותא נוסעים בעל חוזק- גבוה, בדומה לקונספט העיצוב של ZBC.
רוב מכוניות הסדאן המודרניות משתמשות בכלוב-כמו עיצוב גוף; לדוגמה, הפוקוס משתמש בכלוב-כמו מבנה גוף מחוזק ומשתמש בפלדה בעלת חוזק- גבוה כדי לשפר את קשיחות הגוף. חוסמי ההתנגשות הקדמיים והאחוריים והקורות נגד התנגשות- של הדלת משתמשים כולם באותו מבנה מחוזק. מאגרי הפגיעה מפזרים את כוח הפגיעה באופן שווה על פני כל גוף הרכב, ובכך מונעים פציעות נוסעים.
